במלאת חמש-עשרה שנים ליציאת צה"ל מלבנון  – 24 במאי 2000 –  הציגה מרים תערוכת עבודות המשלבות רקמה עם קטעי עיתונות, צילומים וכתבות מנסיגת צה"ל מלבנון, ומהמאבק האישי שניהלה לטובת פליטי צד"ל. שמה של התערוכה נבחר בשל הזיכרונות המלווים את מרים ובן זוגה, חיים הוד, שלקחו חלק בחילוץ פליטי צד"ל לאחר יציאת צה"ל מלבנון, סייעו להם, ואף אירחו בביתם מעל שנתיים את משפחתה המסורה של העובדת הלבנונית שלהם (שמה אסור לפרסום), מטפלת הילדים של משפחת הוד.

ברבות השנים בהם עבדה בביתם של משפחת הוד, נוצרו קשרי חברות עמוקים בין מרים לעובדת ומשפחתה.

טרם הנסיגה מלבנון סיפרה העובדת למרים, על המתרחש מעבר לגבול. כבת למשפחה ניצולת שואה, היה למרים ברור שתעשה כל שביכולתה בכדי לסייע להם במידת הצורך.

לאחר מאבקים ארוכים וראיונות בכל כלי התקשורת, קיבלה הוד את אישורו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק, לרכז אצלה רשימה של משפחות צד"ל המעוניינות לעבור לארץ לאחר הנסיגה.

ביום הנסיגה תיאמו בני הזוג הוד עם משפחתה של העובדת נקודת מפגש על הגבול, בסמוך לכפר רג'ר, בה יכנסו לארץ היא ומשפחתה, וחיים נסע לקחת אותם ל"בית שלום". בכדי לא לעורר תשומת לב, נסע עם הטנדר החקלאי ועם טרקטור ועגלה להביאם. המבצע צלח.

במשך שנתיים חיו העובדת ומשפחתה אצל משפחת הוד, תוך סיוע ותמיכה כלכלית מעסקים מקומיים בצפון. בהמשך עברו בני משפחתה של העובדת לאכסניית תל-חי וכשבעלה חלה, הם החליטו לחזור ללבנון בכדי לאפשר לו למות בבית משפחתו. זו היתה משאלתו האחרונה- למות על אדמת לבנון. שניים מבניה של העובדת עדיין מתגוררים בישראל ונמצאים בקשר הדוק עם מרים הוד.

התערוכה לקחה חלק בפתיחת פסטיבל המשוררים השנתי בגלריית האמנות "בית שלום", מטולה, יוני 2015 .